<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית ראשון שער חמישי</h1>
<h2>דף פג:</h2>
השוחט חיה ועוף צריך לכסות את הדם, שנאמר (ויקרא י"ז) כי יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר. ונוהג בכוי, דתנן במסכת בכורים (פ"ב מ"ח—ט') כוי יש בו דרכים שוה לחיה ויש בו דרכים שוה לבהמה. כיצד, דמו טעון כסוי כחיה, ואין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו אין מכסין את דמו. ונוהג בין במזומן בין בשאינו מזומן, דתנן (פ"ג, ב') כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין. ונוהג בחיה ועוף במזומן ובשאינו מזומן. ותניא בבריתא (פ"ד, א') אשר יצוד ציד חיה או עוף, אין לי אלא אשר יצוד, צדין ועומדין כגון אווזין ותרנגולין מניין, ת"ל אשר יצוד ציד מכל מקום. אלא מה ת"ל אשר יצוד, לימדה תורה דרך ארץ שלא לאכול בשר אלא בהזמנה הזו. ולא בשוחט לאכילה בלבד חייב לכסות, אלא אפילו אינו צריך אלא לדם צריך לכסות, דתניא (פ"ה, ב') השוחט וצריך לדם צריך לכסות. כיצד הוא עושה, נוחרו או עוקרו.
<h2>דף פה.</h2>
כיסוי הדם אינו נוהג אלא בשחיטה הראויה. לפיכך השוחט את הטריפה פטור מלכסות, ואין צריך לומר השוחט ונתנבלה בידו, הנוחר והמעקר, שהן פטורין מלכסות. וזו היא ששנינו בפרק כיסוי הדם השוחט ונמצאת טריפה, ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין. השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות. ואע"פ שהשוחט את הטריפה לגבי אותו ואת בנו חושבים אותה כשחיטה הראויה, הא אמרינן בפרק כיסוי הדם (שם) אמר ר' חייא בר אבא ר' יוחנן ראה ר' דבריו של ר' מאיר באותו ואת בנו ושנאה בלשון חכמים, וראה ר' דברי ר' שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה בכסוי הדם ושנאה בלשון חכמים. ואמרינן מאי טעמא דר' שמעון בכסוי הדם, דכתיב אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל. ור' מאיר ההוא למעוטי עוף טמא הוא דאתא. ור' שמעון עוף טמא מאי טעמא, דלאו בר אכילה, טריפה נמי לאו בר אכילה. והיינו דראה ר' דברי ר' שמעון בכסוי הדם ושנאה בלשון חכמים.
<h2>דף פו:</h2>
שחט מאה חיה במקום אחד, או מאה עופות, או חיה ועוף במקום אחד, כסוי אחד לכולן. דתנן שחט מאה חיה במקום אחד, כסוי אחד לכולן, מאה עופות במקום אחד, כסוי אחד לכולן, חיה ועוף במקום אחד, כסוי אחד לכולן. ר' יהודה אומר שחט חיה יכסה ואחר כך ישחוט את העוף. ותניא בבריתא ר' יהודה אומר שחט חיה יכסה ואחר כך ישחוט את העוף, שנאמר חיה או עוף. אמרו לו הרי הוא אומר כי נפש כל בשר דמו הוא. מאי קאמר ומאי אהדרו ליה, הכי אמרי ליה האי או מיבעי ליה לחלק, [ור' יהודה לחלק] מדמו נפקא, ורבנן דמו טובא משמע, דכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. וקיימא לן כרבנן.
השוחט וגמר בדעתו מלשחוט עוד, ונמלך וחזר ושחט, צריך לחזור ולברך. וכן כתב ה"ר משולם באיסור משהו, דהוה ליה כעובדא (פסחים ק"ג, ב') דאמימר ומר זוטרא ורב אשי דהוו יתבי בסעודתא, ואמימר בריך אכל כסא וכסא, ואמר אנא נמלך אנא. וענין שחיטה וסעודתא אחד הן לדברים אלו. ותדע דהא קא מייתו בגמ' (פ"ו, ב') הא דסעודתא על ההיא דאמר ר' חנינא מודה ר' יהודה לעניין ברכה שאינו צריך אלא ברכה אחת.
ענין הברכות. השוחט צריך שיברך קודם שחיטה בא"י אמ"ה אקב"ו על השחיטה. שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. ואפילו שחט מאה חיות, או מאה עופות, או חיה ועוף, ברכה אחת לכולן. ואין צריך לומר לרבנן דקיימא לן כוותיהו, אלא אפילו לר' יהודה נמי דאמר שחט חיה יכסה ואחר כך ישחוט העוף, ברכה אחת לכולן, כדאמרינן בגמ' אמר ר' חנניא מודה ר' יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת. ואפילו שחט חיה ודעתו לשחוט עוד חיה או עוף, וכסה בנתיים, אינו צריך לחזור ולברך על השחיטה ולא על הכיסוי, דברכת כסוי אינה מפסקת [בין שחיטה ראשונה לשחיטה אחרונה כדאיתא בהא דר' חנינא, וכן נמי השחיטה אינה מפסקת] בין כסוי ראשון לכסוי שני, דהא איפשר למישחט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא. וכן אמרו משמו של רבינו תם ז"ל. ועיקר.
<h2>דף פז.</h2>
השוחט חייב לכסות. שחט ולא כיסהו וראה חבירו, חייב לכסות. דתנו רבנן ושפך וכסה, מי ששפך יכסה, מניין שאם שחט ולא כסה וראהו חבירו שחייב לכסות, שנאמר ואומר לבני ישראל, מצוה זו על כל בני ישראל. שנינו (פ"ז, א') כסהו ונתגלה פטור מלכסות, כסתו הרוח חייב לכסות. ואמרינן עלה בגמרא כסהו ונתגלה פטור מלכסות, מאי שנא מהשב, דאמר מר השב אפילו מאה פעמים. אמר ליה התם לא כתיב מיעוטא, הכא כתיב מיעוטא וכסהו. כסתו הרוח חייב לכסות, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שאנו אלא שחזר ונתגלה, אבל לא נתגלה פטור מלכסות. ואמרינן כי חזר ונתגלה מאי הוי, הואיל ואידחי אידחה. אמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצוות.
שנינו בפרק כיסוי הדם דם שנתערב במים, אם יש בו מראה דם חייב לכסות. נתערב ביין, רואין אותו כאילו הוא מים. נתערב דם חיה בדם בהמה, רואין אותו כאילו הוא מים, ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם. ולא שנא נפל דם לתוך מים או שנפלו מים לתוך דם, ואע"ג דלגבי דם קדשים (פ"ז, ב') אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא שאנו אלא שנפלו מים לתוך דם, אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל, האמר רב פפא לענין כסוי אינו כן, דאין דיחוי אצל מצוות.
<h2>דף פז:</h2>
שנינו דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות. אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין דם אלא הוא, אבל יש דם שלא הוא פטור מלכסות. ותניא בברייתא (פ"ח, א') את דמו וכיסהו, מלמד שכל דמו חייבין לכסות, מיכאן אמרו דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות. אמר רבן שמעון בן גמליאל בד"א שלא כיסה דם הנפש, אבל כיסה דם הנפש פטור מלכסות. ואמרינן בגמ' במאי קא מיפלגי, תנא קמא סבר דמו, כל דמו, ור' יהודה סבר דמו, אפילו מקצת דמו. ורשב"ג סבר דמו, המיוחד. ולעניין פסק הלכה, פסקו ר"ח והרב אלפסי ז"ל כתנא קמא דמתני' וכפירושיה דר' יהודה דאמר אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות. וקשיא לן דכיון דלא תנינן בברייתא דברי ר' יהודה, על כרחין ר' יהודה לאו לפרושי קא אתי, דהא אמרו בגמ' דשלש מחלוקות בדבר ת"ק ור' יהודה ורשב"ג, ואם כן ת"ק כל דמו קאמר, ואפילו יש שם דם שלא הוא. ונראה לי דר' יהודה דקאמר הכא היינו ת"ק דמתני', [ות"ק דברייתא לאו היינו ת"ק דמתני', ומדלא מיפרשא מתני' ת"ק מאי ניהו ואשכחן ר' יהודה במתני'] דמפרש לה אסיק שמיה הכא ר' יהודה, וכאלו אמר השלש מחלוקות בדבר ת"ק ור' יהודה דמתני', ות"ק דברייתא, ורשב"ג. וזה נראה לי נכון. ומקצת נוסחאות יש דגרסי בברייתא אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות. וגירסא זו יותר נוחה לדברי הגאונים שפסקו כת"ק דמתני' וכפירושא דר' יהודה, ושלש מחלוקות שאמרו היינו ת"ק דר' יהודה דברייתא, ור' יהודה, ורשב"ג. ואע"ג דר' יהודה דברייתא נמי אימתי קאמר, לא אמרו אימתי לפרש אלא במשנתינו אבל בברייתא לא, כדאיתא בעירובין בסוף פרק חלון (פ"א, ב'). ועוד דמשמע ליה לתלמודא דת"ק דברייתא ור' יהודה מיפלג פליגי, מדקאמר ת"ק מלמד שכל דמו חייב לכסות. אבל ת"ק דמתני' ור' יהודה לא פליגי, ולא שבקינן מתני' ועבדינן כברייתא, הילכך קיימא לן כתנא קמא דמתני' וכפירושיה דר' יהודה. ונכון הוא. וכן כתב רבינו תם ז"ל. אבל ה"ר זרחיה הלוי ז"ל פסק כת"ק דכל דמו חייב לכסות ואפילו הניתז ושעל הסכין, בין שיש דם שלא הוא בין שאין דם אלא הוא, דר' יהודה מיפלג פליג. ואע"ג דקיימא לן דאימתי לפרש, הני מילי היכא דליכא הוכחה דפליגי, ובברייתא הא איכא הוכחה דפליגי כמו שכתבנו, ומדאימתי דברייתא לחלוק, מסתמא נמי אימתי דמתני' לחלוק. והכי נמי משמע בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ה, א') דסבירא להו לרמי בר חמא ולרב חסדא דאפילו במשנה אימתי לחלוק, היכא דמוכח. ודברי הגאונים יותר נוחים, וקבלתם תכריע. ומיהו היכא דליכא דם שלא הוא, דצריך לכסות שעל הסכין ודם הניתז, צריך הוא לגרור ונותן עפר למעלה ועפר למטה, כדמוכח בשמעתא קמייתא דפרקין דכיסוי הדם, וכדכתבינן לעיל.
<h2>דף פח.</h2>
במה מכסין. שנינו במה מכסין ובמה אין מכסין, מכסין בזבל דק, בחול דק, בסיד ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשה. אבל אין מכסין לא בזבל גס ולא בחול גס ולא בלבינה ולא במגופה שלא כתשה. ולא יכפה עליו את הכלי. כלל אמר רשב"ג דבר שמגדל צמחים מכסין בו, שאין מגדל צמחים אין מכסין בו. ואמרינן בגמ' היכי דמי חול דק, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל שאין היוצר צריך לכותשו, אבל אם צריך לכותשו כלל, אע"ג דמפריך איפרוכי, לא. תנו רבנן וכסהו, יכול יכסהו באבנים או יכפה עליו כלי, ת"ל בעפר. אין לי אלא בעפר, מנין לרבות זבל דק וחול דק ושחיקת אבנים ושחיקת חרסים ונעורת פשתן דקה ונסורת חרשים דקה ולבינה וסיד וחרסית ומגופה שכתשה, ת"ל וכסהו. יכול שאני מרבה אף זבל הגס וחול גס ושחיקת כלי מתכות ולבינה ומגופה שלא כתשן וסובין וקמח ומורסן, ת"ל בעפר. ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שריבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את אלו שהם מין עפר ומוציא אני את אלו שאינן מין עפר. ואם תאמר שחיקת כלי מתכות אמאי לא, דהא מגדל צמחים הוא, כדתנן בפרק כל הצלמים (ע"ז מ"ג, ב') שוחק וזורה לרוח ומטיל לים, אמרו לו אף היא נעשת זבל וכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם, וההיא ודאי בכלי מתכות היא, מדקא מייתי עלה קרא דעגל. תירץ רבנו תם ז"ל דההיא על ידי שריפה, דומיא דעגל, ושחיקה אחר שריפה מגדל צמחים.
